כמו לפתור תשבץ. ראיון עם האדריכלית ורד בלטמן כהן.

ראיון עם ורד בלטמן כהן
קרדיט צילום: עודד סמדר

בוקר אחד בשנת 1990, מחליטה מעצבת צעירה שהגיע הזמן שהשכונה הזקנה, העייפה והמרוטה, שבתוכה היא יושבת, תעבור מתיחת פנים על מנת שלה ולשאר חבריה – שמרביתם סטודנטים או אמנים בתחילת דרכם – תהיה שכונה שכיף לא רק לגור בה, אלא גם ליצור בתוכה.

כך, ללא טיפת היסוס אדריכלית צעירה בשם ורד בלטמן כהן מחליטה להרים את הכפפה – ומאז שכונת פלורנטין פושטת את בגדי הלכלוכית ומתחילה להפוך לסינדרלה מקומית.

לשנות את העתיד של שכונה שלמה

אנרגיה בלתי נדלית, חשיבה חיובית ואהבה עצומה למקצוע הם כנראה שלושת המרכיבים שמעניקים לורד את הכוח ליצור, במשך כ-25 שנה, בתים עוצרי נשימה. ואלו גם התכונות שעזרו לה להוציא לפועל את חלומה לשינוי שכונת פלורנטין. "אני וחבר שלי, מיכה צור שסיים גם הוא לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, החלטנו שאנו רוצים לשפץ בית קירור ישן ברחוב ויטל 12. בין שאר החברות שניסינו לגייס לעניין הייתה גם חברת רובינשטיין שנציגיה הציבו לנו תנאי: 'אם נצליח להשכיר קומה שלמה, הם יסכימו לעזור לנו'. כעבור מספר ימים הצלחנו להשכיר את הקומה העליונה לביה"ס לעיצוב גרפי וחב' רובינשטיין עמדה בהבטחתה".

בא לשכונה בחור חדשה

לאחר שהקומה העליונה מושכרת לבית הספר לעיצוב, והבניין כולו מקבל חזות חדש, דיירים חדשים מגיעים לשכונה: "תוך שבועות ספורים הקומה התחתונה הושכרה לאמנים כגון: הצלם אילן בשור, אלון אולארצ'יק שפתח אולפן הקלטות, יואל גלינסקי, דוד גרוסמן ועוד. נפתחה במקום גם מסעדת 'ויטל '12 – מסעדת הפיוז'ן הראשונה בת"א. מיום ליום הגיעו עוד חברה צעירים, תושבי השכונה הבינו שיש להם עסקת נדל"ן טובה והם החלו להשכיר את בתי המלאכה שלהם לאמנים".

עכבר העיר ועכבר הכפר

לאחר שנולדו שתי בנותיה התאומות, מבינה ורד שהיא אינה יכולה להמשיך לגור בפלורנטין. "הרחובות היו צפופים, לא הייתה חנייה פנויה בקרבת הבית, ולא הצלחתי להתנייד על המדרכות הצרות עם עגלת התאומות".
ובעצת ידידה האדריכל אלכס מייטליס מחליטה ורד לנסות סוג של "חילופי בתים" עם אמו שגרה בכפר נטר. "הסכמנו שננסה להחליף דירות, למשך סופשבוע אחד – סוף השבוע הפך לשבע שנים. כך מצאתי את עצמי גרה בבית מדהים באמצע מטע אבוקדו. בהתחלה היה לי קשה להסתגל לשינוי, בכל יום שישי נהגתי לברוח מהשקט לתל אביב הסואנת, אבל במרוצת הזמן למדתי ליהנות משני העולמות – מהשלווה של הטבע ומהאנרגיה של תל אביב".

עמידות בפני שינויי הזמן

לשיטתה של ורד – אם בית מתוכן נכון הוא יכול לעמוד גם בפני שינויי הזמן ואפילו בפניי שינויים בסגנון. " לפני כמה ימים באה אלי לקוחה שלפני יותר מ-15 שנה תכננתי לה את הדירה כאשר הבניין עבר הרחבה הלקוחה שקלה לעשות שינוי. נפגשתי עמה בדירה שלא ראיתי 15 שנה, הסתכלתי על הדירה ואמרתי לעצמי 'וואלה זה עדיין עובד'. אם התכנון טוב אין סיבה שהבית לא יהיה רלוונטי גם בעוד מספר עשורים".

להסתכל לאדריכלות בלבן של העין

בתכנון הבית בגבעת שפירא, אפשר לראות כמעט אחד לאחד את גישתה החד-ערכית לתחום. אצל ורד אין ולא יהיו גוונים של אפור. "אני לא סובלת אדריכלות ש'מחרטטת', כלומר אדריכלות שנעשית לצורך האדריכלות. אני מאמינה שאם הדבר הוא נכון, הוא נמצא במקום המתאים, והוא משרת את הצרכים – אז הוא עובד. בבית בגבעת שפירא תכננתי קיר שמשמש להסתרת חלון שפונה לכניסה, על מנת שכל מי שעובר בחוץ לא יראה את החלון. הקיר גם מוביל את העין אל עבר הכניסה שקודם לכן הייתה חבויה. אלו היו הסיבות שלי לבניית הקיר, אם לא היו לי אותן לא הייתי בונה אותו.
לאחרונה תכננתי בית שבנוי כמו גשר והוא פתוח משני כיווניו. המטרה של הפרויקט הייתה ליצור קשר חזק בין הבית לבין הגינה. הרעיון שעמד בבסיס המחשבה שלי הוא שהבית יהיה פתוח משני צדדיו כדי שהמגרש ששטחו דונם ייתן תחושה של מגרש שמשתרע על פני שני דונם".

האדריכלות כסוג של תשבץ

מלבד טובת הלקוח, גם טובת הטבע או אם נרצה לדייק – ההשתלבות ההרמונית של הבית עם תנאי הסביבה, הוא ערך שעליו ורד אינה מוכנה להתפשר: "הטבע תמיד עומד לנגד עיניי ואני מעדיפה להשתמש במה שתנאי הסביבה מאפשרים לי. השילוב בין תנאי השטח לבין הצרכים של הלקוח הוא זה שנותן לי את הפתרון לאותו בית".

וכאשר ורד פוגשת בלקוח שהוא פתוח לתהליך ולשינויים שצצים בשטח, מבחינתה השמיים של הפרויקט הם בהחלט אינם הגבול: "רוב הלקוחות מגיעים לאדריכל עם רעיון שכבר קיים בראשם, ואני אוהבת להציג בפניהם רעיונות חדשים, לנהל עמם דיון שמוביל לפתרון שמקובל על שנינו. אני אוהבת את הדיון, את התהליך ואת הדיאלוג עם הלקוח. אפשר לומר שנוצר שיח ביני לבין הלקוח לבין הסביבה והטבע. אני רואה את האדריכלות כסוג של תשבץ או חידה שצריך לפתור, ואני אוהבת את האתגר הזה".

כמו אם פונדקאית

חוסר המוכנות של ורד להתפשר על דרכה בא לידי ביטוי גם בנוכחות רבה בשטח לאורך כל תהליך הבנייה: "אני מרגישה כמו אם פונדקאית של הפרויקט. ברבות השנים הבנתי שאני מעוניינת לעבוד רק עם אנשים שאני אוהבת ושיש לי חיבור עמם. חשוב לי שיהיה חיבור טוב ביני לבין לקוחותיי. במרבית הפעמים, כבר בפגישה הראשונה אני יודעת אם זה ילך טוב עם אותו לקוח. אפשר לומר שמדובר בשילוב בין אינטואיציה לבין ניסיון, הניסיון עוזר לי לסמוך על עצמי ועל ההחלטות שלי".

לקום בבוקר עם חיוך

רבים יגידו שהאדריכלות היא אחד מהמקצועות השוחקים ביותר, גם מבחינת התובענות הגדולה של הלקוח, גם מבחינת האתגרים שצצים בשטח, וגם מבחינת התהליך הממושך, אבל בעיני ורד כל האתגרים האלו הם סיבה מצוינת להרגיש מאושרת: "אני אוהבת את האקשן ואת תהליך הבנייה עצמו. אני נהנית לעבוד עם הלקוחות וגם עם אנשי מקצוע ואני בעיקר מתמוגגת מהתוצאה הסופית – לראות איך התכניות על הנייר הופכות לבית בשר ודם. אני מברי המזל שמאוהבים בעבודה שלהם. אני קמה בבוקר מאושרת, משום שבעבודה שלי אני מרוויחה את הכול; את היצירה, הניהול, עבודה עם אנשים וכמובן את האתגר – לפתור את כל הבעיות החל מהתאמה לתקציב ועד שכנוע הלקוח להסכים לשינויים שאני מציעה".