לב של אדריכלית

"כשפתחנו את המשרד המשותף ידענו שאנחנו רוצות להיות אדריכליות מעולות ולהתמחות בבנייה פרטית יוקרתית, ובאותה נשימה ידענו שאנחנו לא רוצות שאף אחד יגדל את ילדינו במקומנו. אני יכולה להגיד בגאווה שגם בתחילת הדרך וגם היום המשרד שלנו הוא משרד של אדריכליות שהן גם אימהות". יהודית מור.

בניגוד לנשות קריירה אחרות, האדריכליות תמר בלומנפלד ויהודית מור, אינן מחביאות את האימהות שלהן ואינן מתנצלות על כך שהן מחלקות את זמנן בין הבית לבין הקריירה. האימהות שמלווה אותן מתחילת דרכן המשותפת ממשיכה להיות עבור בלומנפלד ומור ערך חשוב שמשפיע גם על הדרך שבה הן מתכננות בתים.

"לכול אחת מאתנו יש ארבעה ילדים והילדים נולדו וגדלו עם העסק" מספרת מור "כשיצאנו לדרך המשותפת תמר ואני תכננו כיצד יראה השילוב בין המשרד המשותף לבין האימהות. החלטנו למשל שאנחנו רוצות לחזור כל יום הביתה בשעה 16:00 וזה מה שעשינו כשהילדים היו קטנים. כדי להדביק פערים עבדנו לתוך הלילה".

"גם היום למרות שהילדים כבר גדולים ועצמאיים, יש תקופות שאנחנו עובדות קשה מאוד. אין לנו שעות עבודה מוגדרות" מוסיפה בלומנפלד "אצלנו פרויקטים בתקציב נמוך זוכים לאותה השקעה כמו פרויקטים בתקציב גדול. אנחנו טוטליות בעבודה שלנו".

 

 

מור ובלומנפלד הכירו אחת את השנייה במהלך לימודי האדריכלות בבצלאל. לאחר סיום הלימודים, בלומנפלד שהייתה בחופשת לידה עם בתה הבכורה, קיבלה הצעה לתכנן פרויקט גדול ומיד התקשרה למור בהצעה לפתוח משרד משותף "אמרתי לתמר שאני רוצה לחשוב על זה, כי הייתי באותה תקופה בהיריון עם בתי הבכורה" צוחקת יהודית "אבל תוך כמה דקות חזרתי עם תשובה חיובית".

בלומנפלד: "על הפרויקט הראשון הזה עבדנו מהבית על מחשב אחד, ישבנו אחת ליד השנייה ותכננו יחד… כבר מהיום הראשון גילינו ששתינו פדנטיות מאוד".

לאחר יותר מעשרים שנה מהפרויקט הראשון, האם גיבשתן עקרונות מנחים בעבודה שלכן?

בלומנפלד: "הגישה שמנחה אותנו היא שהבית שאנחנו מתכננות הוא של הלקוח ולא שלנו, ולכן המטרה שלנו היא ללמוד את ה-ד.נ.א של הלקוח. אמנם יש לנו שפה אדריכלית שאנחנו מאמינות בה, כמו למשל בית קריא בלי מבוכים וחללים חשוכים ושיהיה קשר חזק ומוחשי בין הבית לבין הגינה, אבל מבחינתנו העיקר הוא הלקוח".

מור: "כשאנחנו יושבות עם הלקוח ומנסות להכיר אותו ולהבין מה הוא רוצה וצריך, אנחנו משתמשות בכישורים שלנו כנשים וכאימהות. הרי מדובר בתהליך אינטימי שחושף פרטים אישיים, כמו למשל חדרי שינה נפרדים לבעל ולאישה או חדרי ילדים בקומה נפרדת… אין נכון או לא נכון, ואין שיפוטיות, אבל בהחלט יש עזרה ללקוחות להבין את ההשלכות של הבחירות שלהם".

בלומנפלד: מגיעים אלינו לקוחות מגילאי עשרים פלוס ועד גיל שבעים, והתפקיד שלנו הוא להבין מה זה "בית" עבור כל אחד מהלקוחות. אנחנו תמיד אומרות ללקוחות שלנו "זה בסדר לדעת מה אתה רוצה כבר בהתחלה וזה בסדר לגלות תוך כדי תהליך". בעינינו אחד מהתפקידים החשובים ביותר של אדריכל זה לעזור ללקוח שלו לבחור נכון".

מור: "אנחנו יוצאים לשטח כשהכול כבר ידוע וברור ללקוח, ולאחר שנבחרו גם גופי התאורה והרהיטים. אנחנו מעדיפות לעסוק בתכנון ובעיצוב מא' ועד ת'. לדעתנו, אי אפשר להפריד בין ארכיטקטורה לבין עיצוב פנים".

הדבקות של מור ובלומנפלד בשתי ההחלטות שהן לקחו בתחילת דרכן המשותפת – להיות הטובות ביותר ולהיות נוכחות בחיי הילדים שלהן הוכיחה את עצמה עם השנים. במסגרת הקריירה שלהן מור ובלומנפלד עבדו על כמה פרויקטים בחו"ל כולל פרויקט עיצוב פנים של דירות בברוקלין, הן עצבו חללים ביאכטה יוקרתית ואף הגיעו לעשירייה הפותחת בתחרות עיצוב עם פרוייקט של תכנון בונגלוסים לכפר נופש באיים הקרביים.

בלומנפלד: "שם המשחק הוא מסירות ובעיניי היא קשורה לאימהות. המסירות שבה אנחנו מגדלות ילדים זאת אותה מסירות שבה אנחנו מגדלות את הפרויקט עד שהוא יודע ללכת לבד, ואני חושבת שהתוצאות מדברות בעד עצמן".

מור: "היו תקופות שהיו לנו עובדים, אבל בגלל שאנחנו עושות הכול מהתחלה ועד הסוף החלטנו להישאר רק שתינו ובמקום להתרחב – להעמיק. נכון שהרבה משרדי אדריכלים אומרים שהם משרדי בוטיק, אבל אצלנו כאשר הלקוח מתקשר הוא מדבר אתנו ולא עם אחד העובדים שלנו – ובעיניי זאת חלק מההגדרה של משרד בוטיק".

כשאני מקשיבה לכן אני עדיין יכולה לשמוע את ההתלהבות בקולכן, איך שומרים על ההתלהבות הזו, במיוחד כשאתן רק שתיים?

בלומנפלד: "נכון, המקצוע שוחק מאוד, אבל הוא גם כמעיין המתגבר. ככול שאנחנו מנוסות ומקצועיות יותר אנחנו פנויות יותר לחדוות היצירה והשמיים הם הגבול. הגיוון בפרויקטים גם שומר על הרעננות – אנחנו מתכננות בתים פרטיים בסדרי גודל שונים ובתקציבים מגוונים, ומתכננות "טיפוסי בנייה" לשכונות גדולות בהרחבות של ישובים. בימים אלו אנחנו עובדות עם קיבוץ בארי על בניית שכונה לדור ההמשך.

הדגמים שבנינו הם מעין מעטפת גמישה שנולדה מההבנה שלנו את הצרכים הנובעים מהשוויוניות הקיבוצית וגם מהיכולת שלנו להיכנס לנעליו של הרווק, לנעליהם של משפחה עם ארבעה ילדים, וגם לנעליהם של המבוגרים שילדיהם עזבו את הבית ורק מגיעים לביקור".

מור: "העסק שלנו כל הזמן משתנה ומתפתח… בשנה האחרונה יש לנו שותף חדש – האדריכל עופר מיארה שעמו אנחנו עובדות על פרויקטים של בנייה רוויה. לעופר יש ניסיון רב בתחום והוא גם מרצה. לפעמים מגיעים למשרד שלו סטודנטים להנחיות – וזה בהחלט שינוי מרענן".

עם השנים האם אתן רואות שינוי ביחס אל נשים אדריכליות?

מור: "אני חושבת שהיחס אל נשים אדריכליות השתפר מאוד, אבל תמיד יש עוד מקום לשיפור. התמיכה שלנו אחת בשנייה חשובה מאוד. זו אחת הסיבות שאני אוהבת ללכת לאבני טל, מלבד המקצועיות והידע שלהן בחומרים, אפשר גם להרגיש את האחווה הנשית החזקה".

בלומנפלד: "כשהבנות שלי רואות שאפשר לשלב בין אימהות לקריירה, כשאדריכליות צעירות פונות אלינו כדי לשאול איך הן יכולות להצליח להיות גם כאן וגם שם, אני חושבת שאמנם יש לנו עוד כברת דרך לעבור, והדרך הזו כוללת עבודה קשה, אבל השילוב אפשרי בהחלט".

כשהאדריכליות הצעירות פונות אליכן מה אתן עונות להן?

מור: "שמדובר בהחלטה שדורשת מחויבות גדולה ולכן חשוב שלאורך כל הדרך הן יזכרו את ההחלטה שהן עשו ומדי פעם ייקחו אותה מחדש".

בלומנפלד: "אין דבר יותר מספק מלעשות את מה שעושה לנו טוב ולעבוד במקצוע שיש לנו תשוקה עזה אליו. חשוב למצוא את האיזון הנכון – האדריכלות והאימהות הן חלק גדול מהזהות שלנו ולכן חשוב לא לאבד אף אחד מהחלקים האלו".